ואת לא נותנת לאף אחד להתקרב, לראות.
את לא נותנת לאף אחד לגעת, במה ששלך, בך.
את מרחיקה הכל, את כולם.
מפחדת להראות, להשאר פגיעה.
בשדה מוקשים להלך כעיוורת.
נתונה בסכנה.
את לא נותנת לאף אחד את האפשרות.

את נאכלת מבפנים, את נאכל חייה.
וזה מדגדג אותך, בלי סוף, אך את לא צוחקת.
את לא מחייכת.
את מזייפת, חיים.
את נשארת בדרכך, לא מוכנה לוותר.
לשנות.
לא מוכנה להפתח, להתנסות.

ואת נאכלת מבפנים, נאכלת חייה.
ואת יודעת שאין אשמים אחרים מעצמך.
את יודעת שאין גורמים אחרים מלבדך.
את יודעת שזה תלוי בך.
אך את עומדת דום.
לא זזה, מפחדת לשנות.
כי למרות שרע, זה מוכר.
למרות שרע אינך פגיעה.
למרות שרע זה קבוע, זה ברור מאליו.
את יודעת למה לצפות.

כי את לא לוקחת סיכונים.
את לא ילדה של הרפתקאות.
את מחפשת אדמה מוצקה.
מפחדת להגיע עם הראש לעננים.
את מחפשת להקים שורשים ולגדל את החלקים שבך.
לגלות ענפים שעוד לא ניסית.

אבל את נאכלת מבפנים, את נאכלת חייה.
את עוצרת בעדך, בלי שום סיבה.
את מאשימה כל אדם, בסבלך.
את מאשימה כל אדם על טעותך.
את עומדת דום ומחכה.
שסוף סוף תיהי מוכנה.
-----

ולמרות הכל את מדברת יותר מדי, מדברת על הכל בלי לומר דבר.
מבינה הכל בלי להסביר.
מחליטה מהר אבל לא מבצעת.
את תקועה בעצמך, במי שאת.
ואת מנסה לצאת מזה, אך מהדרך הלא נכונה.

וכן אני יודעת שעכשיו אני אפילו כותבת לא ברור.
סליחה מראש.