כל אדם קנאי לכאבו
הוא שומר עליו היטב מאחורי עיניו
ורק פעמים ספורות בחייו נותן לו לצאת, שיראו.
אותו אדם שכואב לו, אינו יודע לבטא במילים או בתנועה.
אדם שנרדף כל חייו בידי סיוטי אינו יודע נחמה
והאדם החצוף אשר מרברב בסבלו, אינו יודע כאב מה הוא.
אך עודנו עושים זאת, יום ביומו, מלמדים ומספרים לא משכיחים אף עובדה.
לא מחוצפה נעשה ואף לא בכדי לחפש רחמים, אך ורק בכדי למנוע שיחכה, מהפחד להכחשה.
עושים זאת בכדי לזכור בידיעה שאסור, אסור לשכוח
כי איננו עם חזק, אף לא חלש ואיננו בעלי עומק אך אופי בשפע, יחדיו עם היסטוריה אשר הוכיחה תמיד אחרת מהאמונה השולטת אשר אנו מיותרים.
ואנחנו יודעים לספר על אויבנו וסבלנו היטב, אנחנו שוכחים את האחר ומסתגרים בעצמנו מתעטפים ברחמים עצמאיים ומודעים לעובדה שעכשיו תורנו במשחק הזה שנקרא החיים.
ככה חונכנו וגדלנו, לא אני או אחי, אלא סבי וסבותי הם שסבלו מן הסבל הנורא, הם שראו זוועות, הם הדואגים, הזוכרים, הסובלים והשותקים שאת שתיקתם נזכור לנצח.
רעות עשו להם, ורעות עושים לנו, וכך נותרנו בעלי מעט אפשרויות וידיעה אחת שאין לאן ללכת.
נולדנו כך, למציאות של שנאה וידיעה שאחריות מוטלת על כתיפנו הרכות מרגע הוולדנו, אותו הרגע בוא נגזר דיננו, דיננו להיות יהודים בעולם הזה.
ואין אני סבלתי רגע של רעב או שנאה, רגע של שתיקה או זעקה, אין אני עברתי סבל כסבלה של אמא שילדה נלקח ממנה נלקח לדרך שממנה אין חזרה
אין אני יודעת לשרוד בעולם בו הרובה שולט, ויצר האנושות נכחד, ומעובדה זו אין אני יודעת דבר.
ולכן רק דבר אחד לימדוני, לא לוותר או לבכות ולעמוד בדום כשזעקת הצפירה מחלחלת בגופי, ולהראות ששונה אני, וזעקת ילד רך הייתה מונעת ממני מה שלא מנעה מהם לעשות- לרצוח.

וביום הזה אתהלך בגאווה שלא תוסר ממני בכל מהלך חיי, אתהלך ואדע שניצחוננו כביכול, המהול בדם רב הוא הינו רק הטרמה למה שצופן לנו העתיד, עתיד בעל נצחונות רבים.
וכעם שאינו חזק, אך רחוק מחלש, וכעם המנותק מעצמו אך מקורב לשורשיו, נתחבר אחד לשני כאחים להשרדות התמידית ונזכור, נזכור ולא נשכח כל אדם לסיפורו ולזכרו כי אבות אבותינו הם, ומשפחתינו היו בדרכם למשרפות הגהנום, אותם משרפות שמהן לא חזרו.

ורק גשם שחור ירד וצמחים אדומים גדלו
רק רשע צחק כשתינוקות בכו
ואמא לבד כשאבא עובד
וילדיהם כבכלל לא היו

בתי ענק המסוגלים לכל
המשקפים את צורת החשיבה
חשיבה שאינה חשיבה
הפיתחה דימיון מעבר לכל דימיון אנושי
ומעבר לאנושות נקראה
"הפתרון הסופי"

ומילותי מבולבלות וכעסי תמוהה, הרי לא נעשה לי כל רע, אבל אושיב עכשיו על כל אותם שישה מיליון אשר לא זכו אף לדבר.
ואזכור אותם, אזכור ולא אשכח, בתקווה שלא תוכחש ובזיכרון שלא יוחלש, אף לא עם השנים.

to many words but not enough to say one thing
you will never get us down
we are who we are
JEWS
and Ill always be proud of it.