רציתי להסביר כמה שהמצב בארץ דפוק, שיש לנו ממשלה שמנוהלת ע"י פושעים, משטרה וצבא שכל הזמן טועים, רציתי לציין איך שאין לנו חינוך, או כבוד למבוגרים, רציתי להסביר כמה אין שיוויון וכמה שהכסף הוא מילת המפתח, ואם אין לך אותו, אין לך כלום.
אני רוצה להסביר פה כמה המדינה מתפרקת, עם אירגוני הטרור, והאויבים שאינם מפסיקים, רציתי לתאר שהמושג משא ומתן כ"כ שגוי פה, ושכבוד ויושר מזמן כבר נעלמו.
רציתי לציין שבעוד ראש הממשלה גונב ומשקר, בעוד חצי מהממשלה נמצאת בחקירה, ולחצי השני כבר יש תיק במשטרה,להסביר שאין פושע שלא נמצא בממשלה, בעוד הם חיים טוב, עם כסף וביטחון, ילדהם לא מתים במלחמות ופיגועים או נחטפים ע"י משוגעים, והעוני וגרעון לא מגיעים אליהם. לא גונבים מהם או משאירים אותם ברחוב ודואגים תמיד שירגישו טוב, ילדיהם לא מדרדרים לסמים,ותמיד, תמיד על שולחנם יש אוכל.
רציתי להגיד שבעוד הם חיים בבועה שלהם ישנו פה עם שלם, שסובל ממדינה שמתפרקת בכל חלקיה.
רציתי פה לצעוק ולהטיח אשמות בשם כלום, רציתי לעורר פה הבנה שאפילו ילדה רגילה בת 16 שלא חסר לה כלום מסוגלת לראות מה הולך פה, מסוגלת לראות איך העיתונות חסרת המעצורים לא מנסה לעודד ולעזור, רק מנסה להכפיש ולערער היא נהנת מהסבל ומהפשיעה ומנסה להוציא את האמת לאור בלי שתהיה האמת, בלי לחשוב על ההשלכות.
וכן זו מי שאני, ילדה קטנה שכנראה באמת לא מבינה כלום, חייה בבועה שלה, בעיר טובה, לומדת בבית ספר טוב, חברה של ילדים טובים, ממשפחות טובות, יש לה הורים עובדים, שחוזרים הביתה כל ערב למשפחה, תמיד יש לה אוכל על השולחן, וכסף כמעט אף פעם לא היה בעיה. זו הילדה שאני, ועדין אני מבינה, אני רואה במו עיני בחדשות, שומעת ברדיו, קוראת בעיתונות, אני מתעניינת, כמה שאפשר, בלי לאבד תקווה, ועדין אומרים שאיני מבינה.
אז אני יכולה להגיד לכם, שזה כבר לא משנה כמה אני תמימה, כמה נאיבית אהיה, במדינה הזאת אין מנוס מהכאוס, מהבלאגן, אני יכולה להסביר לכם שרק עכשיו בעוד אני כותבת את זה אני שומעת בחוץ את האמבלונס, כשלצידו המשטרה, רק כשאני כותבת את זה, פתוח לי אתר אינטרנט בו כתוב שעוד פיגוע היה, עוד אנשים נפגעו, שאולמרט משקר, טלנסקי מזייף, שהממשלה מתפרקת, שכולם מכפישים, כבר אין להם כבוד אחד לשני, ולי ממזמן אין כבוד אליהם.
והכי כואב, זה רק לשמוע את השם, לראות את התמונה שכבר כולנו מכירים במדינה הזאת, תמונתו של גלעד שליט, אותו ילד מסכן, שהיה יכול להיות אח שלכם, בן משפחה, חבר, או אפילו סתם אדם שפגשתם פעם. אבל מה שבטוח בשביל כולם הוא חייל בצה"ל, חייל כמו שאתם תהיו או הייתם, חייל שעשה את חובתו למדינה בידיעה והרגשה שהוא עושה את הדבר הנכון, מגן על ארצו, בחשבון גופו, והשקט הנפשי של משפחתו. ונכון, אומרים שאין עם מי לדבר, ושאין הרבה מה לעשות, אלא רק לנסות, ואני לא במעמד של לבוא ולדרוש, אני רק יכולה לבקש, להתחנן ולהתפלל שישוב כבר הביתה, למקום בו הוא שייך, למקום עליו הוא הגן.

והמדינה שלנו מתפרקת, מתפוררת, ערכי האדם נעלמו, ובעיני השלטון נמצא רק כסף ומעמד, על ידי חלקם נמצאים אזיקים ולחלקם אף דם.
הבריאות, הכלכלה, החינוך, והביטחון קיימים במיטבם רק אצל אלו שיכולם לממן אותם בעצמם.
רק תגידו לי באיזו מדינה היו מחכים עד שניצולי השואה ימותו כדי להמנע מלתת להם מה שמגיע להם, מה שמגיע לכל אדם במדינתו, כבוד ושיוויון והיכולת לנהל חיים רגילים וטובים במקום לו הם קוראים בית.

ובתור ילדה רגילה שאוהבת את ארצה אני רק מקווה שכשאגדל אוכל סוף סוף לראות דברים אחרת.